אריק

מידי בוקר כשאריק מתעורר, הדבר הראשון שהוא רואה לנגד עיניו זה את המשפט "ואהבת לרעך כמוך" שכתוב על הקיר מול מיטתו. חצי שעה מאוחר יותר, הוא יוצא מהבית, נכנס לרכב, מישהו חותך אותו בכביש והוא מתנהג כמו חיה. הוא רודף אחריו עד הרמזור, יוצא מהרכב, מקלל, מאיים וצועק כשהוא אחוז טירוף. הוא נכנס בחזרה לאוטו, הלב שלו פועם בחוזקה, מרגיש שהולך להתפוצץ. כשהוא נרגע, הוא שואל את עצמו מה קרה לו לעזאזל, לאן נעלמה ההחלטה שלו לנהוג על פי המשפט היפה הזה שתלוי מול מיטתו?

אריק בא לטיפול כי הרגיש את הפער הגדול בין הערכים שלו לבין איך שהוא חי. התחושה הזאת היא תחושה מאוד מבלבלת ומתסכלת.

בפסיכודרמה אנחנו לא מדברים "על" אלא עושים "את"

בהתערבות הטיפולית בפסיכודרמה אנו משתמשים במדיום התיאטרון כדי לגלם רגשות, לחוות ארועים משמעותיים בחיים ולהפוך את הלא מוחשי למציאותי וקונקרטי.

"בשניה שמישהו חותך אותי אני רואה שחור בעיניים והדבר היחיד שמעניין אותי זה ללמד את הנהג הזה לקח". אריק אומר לי.

"רואה שחור בעיניים" – אלו רגעים בהם הרגש מציף ומשתלט.

לאריק קשה לשלוט בתסכול ובזעם שלו, ברגע אחד הוא עובר מ-0 ל- 100 מבלי שהוא בכלל מודע לכך. לאחר מעשה, כשהוא נרגע, הוא מבין שאיבד שליטה ואז מתחילה סדרה של מחשבות, בוז והאשמה עצמית .

אז מה קורה לנו בקליניקה? מה אנחנו עושים בסשן של פסיכודרמה?

בטיפול עם אריק - אנחנו "חוזרים" למקום האירוע.

אריק לוקח חפצים בחדר ובונה את הסיטואציה.

באזור המוגדר בחדר כ-במה אריק מסדר ארבעה כסאות בשתי שורות, מדמה זאת למכונית. חישוק הופך להגה והפלאפון ביד, בדיוק כפי שהוא נוהג. אריק מתיישב על כסא הנהג, מחזיק את החישוק וממתין.

"מה עולה לך בראש עכשיו?" אני שואל ומעודד אותו להיכנס לתפקיד.

אריק מביט במראה, בודק איך הוא נראה (מבסוט מעצמו), שם שיר ברדיו ופוצח בשירה מלווה ונלהבת.

"עכשיו", הוא מנחה אותי, "אתה צריך להתקרב, לעבור מולי ולחתוך אותי". וכך אני פועל, בהתאם להנחיותיו. אני הולך במהירות בחדר, מסתיר לו את שדה הראייה, וחוסם אותו. איך שאני נעמד בדרכו הוא מתחיל לצעוק: "הלווו מה אתה עושה??? אדיוט!!!!"

אנחנו עוצרים.

"מה קורה לך אריק?" אני שואל.

"אני לא אתן לחתיכת חרא הזה לעקוף אותי!!!" הוא עונה בפנים אדומות ומנופחות. "מישהו צריך ללמד אותו לקח אחת ולתמיד!!!" אריק מדבר בפראות, בעצבים, כאילו זה קורה ברגע זה ממש.

אריק נעצר, בוהה בתקרה לכמה רגעים, סמוק כולו, מתנשם, ידו מטיילת על שיערו הקצוץ והוא מסתכל בי, לא מבין איך פתאום, אפילו שזו סיטואציה מבוימת, הוא שוב שם.

הכעס הזה שמשתלט עליו, שולט בו במצבים נוספים בחיים. אריק מסדיר את הנשימה שלו, נרגע, ואנחנו מדברים קצת על מה שקרה ועל החיים בכלל, על מתי ואיך הוא מתפוצץ ככה.

אחד הדברים שעולים בזיכרונו של אריק בשיחה שלנו זו חוויה מתמשכת שהיתה לו בילדות סביב בית הספר.

מהדרך לבית הספר ועד לדרך לעבודה

הוא מספר שכילד קטן, הוא היה נמוך מאוד מבני גילו ונראה צעיר מהם בהרבה.

בכתה ג', לעיתים קרובות, כשעמד בתור להסעה מבית הספר, הילדים לא שמו עליו ונהגו לעקוף אותו, לדחוף אותו הצידה, כאילו היה כלום ושום דבר. התחושה הזאת היתה נוראית. זה שיתק אותו, הוא לא יכול היה לעשות דבר. היה נזרק הצידה ועולה אחרון להסעה, כשכמעט לא נשאר לו מקום ישיבה. הילדים הדוחפים היו חזקים ממנו והוא פחד מהם. הם זלזלו בו. חבטו בו. הכו ובעטו בו.

כשאריק מספר על האירוע הזה, הוא מתקפל, ומחבק את עצמו, קולו נחלש וכמעט איני מצליח לשמוע אותו.

"כשאני חושב על זה", אומר לי אריק, "אני נזכר בגוש של ילדים, לא מישהו מסוים, רק נזכר איך אני עומד שם אומלל, אין אף אחד שמתייחס אלי, כל פעם מחדש".

אריק מביט בי, עיניו מצטמצמות לחריצים ומרכין שוב את ראשו. אני מציע לו שנפגוש שוב את "אריק הקטן" והוא ידבר אתו. הוא מסתכל, מסית את עיניו לחלל ובוהה.

עכשיו, אריק, גדול הממדים דומע. הפגישה עם "אריק הקטן", היתה פגישה מרגשת.

פסיכודרמה היא "פעולה של הנפש". יעקב לוי מורנו, פסיכיאטר ואבי תורת הפסיכודרמה האמין שכדי להביא להקלה רגשית, לא די בכך שאדם ידבר על הדברים, אלא עליו גם לפעול אותם. לדבריו, לדבר על רגשות, מחשבות וזכרונות של סיטואציות אינו דומה לחוויתם ושחזורם בפועל בסביבה בטוחה. הכוונה בפסיכודרמה, היא להביא לפורקן רגשי (קתרזיס) בתמיכה ובסיוע שיוביל לשינוי והתפתחות אישית. המטפל הוא זה שיוצר את הסביבה הבטוחה ומלווה את המטופל בתהליך.

בפסיכודרמה, בסביבה תומכת, שומרת ומגנה, ניתנת הזדמנות להתבונן, לבחון את מה שקורה, ולפתח אלטרנטיבות חלופיות של תגובה, שיהלמו טוב יותר את הדרך העדיפה והנכונה להתמודדות בחיי היומיום.

בכך, זז המטופל מעמדה נפשית בה הוא מרגיש תקוע לעבר השינוי הרצוי לו.

בהמשך הטיפול הכרנו יחד את הילד השקוף שהרגיש שלא שמים עליו. "אריק הקטן" שנפגע שוב ושוב, שמרגיש שמזלזלים בו, ואינו יודע כיצד להגן על עצמו אלא להתכנס ולחכות עד יעבור זעם.

במהלך הזמן, אריק אגר כעס רב שעתיד היה לפרוץ מאוחר יותר על הכביש, בעבודה ובבית מבלי שיוכל להשתלט עליו. כשאריק גילם לכמה רגעים את אריק בן התשע, הוא דיבר לראשונה את רגשותיו גם לעצמו. הוא הרשה לעצמו להיות חשוף ולהביע את הפגיעות שלו ואת תחושת חוסר האונים שליוותה אותו כל השנים הללו. "שנים לא חשבתי על הסיטואציה ההיא", אמר לי אריק בפליאה, "בואנה זה מטורף מה שיצא ממני כרגע", אמר בתחושת הקלה גדולה.

הכיסא הריק והדרך לשינוי משמעותי

וכאן אנחנו חוזרים לסצנת "הכסא הריק" בה אריק עובר לשבת מול כסא ריק ומדמיין את "אריק הקטן" יושב מולו. אריק של היום, הגבר החסון בן ה-35, מביט במבט אבהי מלא חמלה אל "אריק הקטן" ואומר לו בקול עדין, "אף פעם לא אמרתי לך שאני איתך אריקל'ה. מי כמוני יודע כמה סבלת. זה כואב לי להיזכר בזה. אני רוצה שתדע שאחר כך נהיה לך הרבה יותר טוב. תראה אותי/אותך היום, אני גאה בך על מי שאתה. אתה לא לבד יותר. אני פה אתך. מלווה אותך".

בשלב הזה, אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה, אותה נקודה בה התחלנו את המפגש, בה מישהו חותך את אריק ואנחנו בוחנים אפשרויות אחרות לתגובה שמתאימה לצרכים ולערכים שלו. תגובה כזאת שלא תשאיר אותו עם תחושה של אשמה ובושה, שאינו מצליח לשלוט בעצמו.

אריק תרגל תגובה חלופית כזאת, כך שבפעם הבאה ש"אריק הקטן" יצוץ, "אריק הגדול" יוכל להרגיע אותו. תגובה שתהיה תואמת ל"ואהבת לרעך כמוך", ערך שחשוב לו כל כך.

הסשן הזה היה מרגש מאוד לשנינו. אריק יורד מהבמה ומתיישב, שוב, בכסא ממנו התחלנו את הסשן הטיפולי.

התיישבנו ונשמנו עמוקות.

"מסע במנהרת הזמן" אמר אריק ונאנח.

דרך הפסיכודרמה, ערך אריק ביקור בעברו. בעזרת הכלים שיש לו היום, כאדם בוגר, התאפשר לו לחזור לרגע כואב שהשפיע עליו רבות, לחוות אותו, ולהביא לידי ביטוי את "אריק הבוגר" שבו, כדי לחבק את הילד השקוף שהיה, להביע אמפתיה כלפיו, ובכך לחיות עם עצמו יותר בשלום.