שמרית והחרא שלה

"רונית במעצר כי היא גנבה רכב מהסופר", אמר בגאווה והתרוממות רוח, אורי, נער בן 17, שעל פי מראהו מבלה את רוב זמנו בחדר הכושר. השעה הייתה חמש אחר הצהריים. אחרי חמש דקות הגיעו שלושה נערים נוספים עם סיגריה ביד וצרחו לכל היתר להגיע. 20 דקות עד שכולם התאספו.

את הנערים הכרתי חודש בלבד. שלושה עשר במספר. מאז אני רודף אחריהם בתקווה שיסכימו להגיע לקבוצה. בתקופה הזאת קיימתי שיחות אישיות עם כל אחד ואחד במטרה להכיר, ליצור קשר, ליצור אמון.

ברגע שנוצר קשר, אתה "על המסלול".

אדווה, המדריכה שלהם בפנימייה, סמסה לי שהיא חייבה את כולם להגיע, ומי שלא יגיע למפגש לא ייצא לסוף שבוע הביתה. אף אחד לא רואה בי כתובת כרגע. איך אמר לי משה בשבוע שעבר? "אז מה, כמה כסף אתה עושה פה עלינו? תגיד ת'אמת..."  

בניית קשר ויצירת מקום בטוח, זה שם המשחק בשלבים הראשונים בהתהוות קבוצה.

החלטתי לנסות תרגיל שפיתחתי מבעוד מועד. תרגיל שגם מאפשר תנועה ומשחק אבל גם יש מקום להתבטא בכנות. בעבודה כזאת, לנפש יש אפשרות לתת ביטוי למטען שהיא סוחבת איתה. למה? כי זה לא ישיר. זה לא מאיים.

התחלנו בכמה תרגילי חימום נחמדים, החבר'ה צחקו והייתה אווירה של שחרור בחדר. בשלב מסוים ביקשתי מכל מי שמעוניין לבחור דמות, מציאותית או מדומיינת, שתעבור מסע בבר בתל אביב. המחשבה על בר זה ללכת לעולם שלהם.

הסברתי שהתרגיל זה מסע בשלושה מימדי זמן. הזמן הראשון – שבע בערב, השני אחת עשרה בלילה, והשלישי – שתיים לפנות בוקר. במחיאת כף שלי כל דמות "תקפוץ" במצב פיזי הספציפי ותאמר משפט מתוך המצב הפיזי של הדמות.

הכרזתי על השעה שבע בערב. שמרית, שעד כה לא הפסיקה לדבר, התיישבה ואמרה: "קוראים לי שירה, אני בת 25, חבר שלי עזב אותי, ובאתי לחפש חבר חדש". כשהכרזתי על השעה 23:00 שמרית החזיקה ביד בקבוק והצהירה "אני שיכורה אין יותר מחשבות בראש איזה כיף". כשהכרזתי על השעה האחרונה, 2:00 -  שמרית נשכבה על רצפת החדר ולחשה: "הרביצו לי, השפילו אותי, לקחו לי את הארנק והלכו".

שאלתי את שמרית אם יש לה משפט שיכול לסכם את המסע של הדמות שלה, שירה, והיא אמרה מבלי להסס "הכל חרא בחיים. כולם דופקים אותי".

ברור היה לי ששמרית לא דיברה אלא את עצמה. שאלתי אותה אם יש קשר בין המסע של הדמות אליה והיא אמרה שזה למעשה הכול אותו הדבר. הכל חרא.

יכולתי לברר עוד על ה"חרא" הזה ששמרית אומרת. אבל העדפתי שנחקור אותו על הבמה, ונברר יחד איזה מרכיבים הוא מכיל. ביררתי עם שמרית אם זה נכון לה שנמשיך, וננסה – בכלים פסיכודרמטיים - להבין על מה היא מדברת. שמרית הסכימה.

ביקשתי ממנה להניח על הבמה את כל החרא שיש בחיים שלה. לא לדבר על החרא הזה אלא לתת לו רגע מקום וביטוי מוחשי. כל הקבוצה התיישבה, ושמרית עמדה על הבמה והחלה לבחור חפצים שמייצגים את החרא שבחיים שלה. היא שמה בקבוק מלוכלך בקצה החדר ואמרה שזה ה"אלכוהול של אמא". בקצה השני היא שמה קופסת גפרורים ואמרה שזה ה"חיים שנשרפים כל יום יותר".

היא נעצרה. שאלתי אותה: "מה עובר עלייך?". "תקשיב, יש את אבי הבנזונה, האקס שלי, שהוא האבא והאמא של כל החרא בעולם ואין חפץ כמוהו בחדר". הצעתי לה לבחור באדם מהקהל, הקבוצה, שיהיה הייצוג של האקס. היא בחרה בסתיו, בחור זועף למדיי. העמידה אותו במרכז הבמה וגיחכה. שמרית המשיכה להוסיף עוד שלושה חפצים, ביניהם את אבא שלה, אותו סימנה כגפרור קטן מתחת לשולחן. "זה בול הוא כי הוא עושה את עצמו תמים. כאילו לא מזיק. אפס".

כשסיימה ביקשתי ממנה להתהלך בין ה"חרא" הזה ואם יש מישהו שהיא מעוניינת לדבר איתו שתגיד. וכך שמרית עברה חפץ חפץ. כשהגיעה לגפרור אמרה שהיא רוצה שהוא ימות ואין לה רצון לדבר איתו. כשהגיעה לסתיו, חברה לקבוצה המייצג את האקס, נעצרה, לקחה נשימה עמוקה ואמרה, "הייתי רוצה להגיד לאקס החרא שלי דברים מסוימים (בטון עוקצני), אבל עד עכשיו זה לא היה אפשרי בגלל שהבנזונה חסם אותי בטלפון ובמייל".

שמרית החלה לבכות. הייתה תחושה שזה מציף אותה מדי. הבנתי שיש צורך בהרחקה, ואולי אם תשמע מישהו אחר מדבר במקומה, מגרונה, זה יכול להקל עליה ולשחרר את המטען שיושב שם זמן רב. הצעתי לה לבחור חברה לקבוצה. שמרית הנהנה בראשה ובחרה את עדן, חברה שלה עוד מהיסודי. "עדן ואני גרנו באותו בניין. רק היא יודעת כמה חרא יש לי".

עדן, גילמה כעת את שמרית. אמרה לבן זוגה לשעבר את כל מה שישב על ליבה. שמרית שמעה זאת והחלה לייבב. "זה נכון. זה כל כך ככה. את מושלמת". שאלתי אותה אם היא מעוניינת שהוא ישיב לה. היא אמרה שלא. "אין לו זכות דיבור. תמיד הוא דיבר. הפעם זה תורי. אמרתי וזהו. לא רוצה לשמוע יותר".

השעה כבר הייתה שש. בעוד חצי שעה הקבוצה תסתיים ושמרית תרגיש חשופה. חשוב בפסיכודרמה להשאיר זמן לעיבוד - וגם לאפשר סצינה של השלמה, שתאסוף ותארגן מחדש את מה שנפתח.

שאלתי את שמרית אם יש אדם בחייה שהיא סומכת עליו. "סבתא שלי כפרה עליה" היא אמרה. "אילו היית סבתא שלך, כפרה עליה, ורואה את שמרית היום - מה היית אומרת לה?" שמרית נכנסה לתפקיד סבתא שלה.

"יפה שלי. אהובה שלי. את לא צריכה אותו יותר. תראי איך את דואגת לעצמך. מי היה מאמין שאת תסיימי בכלל את הפנימייה הזאת? הרי כל כך לא רצית בהתחלה. ואת עוד שנה מסיימת בית ספר. ובציונים מעולים!!! הוא לא שווה אותך. אני אוהבת אותך והכי גאה בך בעולם. את הנכדה שלי. רוצה שתבואי ואכין לך מפרום."

שאלתי את שמרית איך היא מעוניינת לסיים. והיא השיבה "בחיבוק של החברים שלי". חברי הקבוצה הלכו לחבק את שמרית.

ביקשתי לסיום, שכל אחד ישתף באירוע או נקודה מתוך עבודתה של שמרית, משהו שנגע בו באופן אישי. כל חברי הקבוצה שיתפו. למעט יוסי, בחור צנום שנרדם.

ככה זה,

בעבודה על הנפש, לכל אחד יש תגובה אחרת. גם להירדם זו תגובה לתוכן שעלה.