עודד והבטן שלו

בפסיכודרמה אנחנו יכולים לשחק הכול: רגשות, מחשבות, איברים, חפצים, אנשים ולמעשה כל דבר שעולה על דעתנו. אנחנו חושפים את הדיאלוגים שממילא מתקיימים בתוכנו, ובעזרת הכלים הדרמטיים יש לנו יכולת לעורר שינוי ולחוות חוויה שונה וחיובית עם כל חלק שרק נבחר.

חילוף תפקידים זו אחת הטכניקות איתן אנחנו עובדים.

עודד הוא נער בן 12, גופו מעט מלא. בתוך המסגרת של הטיפול הקבוצתי הוא מרבה לקחת על עצמו את תפקיד ה"ליצן" שפועל כדי להצחיק את כולם בכל מחיר. אני משער שהוא משחזר תפקיד זה במסגרות נוספות בחייו.

כשאני מברר לשלומו של עודד הוא קם מהכיסא, הולך לקצה החדר ומנפח את עצמו כמו בלון גדול. כל הילדים מתחילים לצחוק, וזה מדרבן אותו להיכנס לתפקיד.

עודד הוא עכשיו הבטן שלו! הבטן שלא מפסיקה לגדול בתקופה האחרונה, ואני משער שזה מטריד אותו.

עכשיו אנחנו, הבטן של עודד ואני, מנהלים שיח -

"שלום הבטן של עודד. אני רואה שאת קצת מנופחת, הכול בסדר?" אני שואל.

"אני רעבה!!! אבל בקושי מסוגלת כבר לזוז כי עבדתי קשה אתמול בלילה. כל לילה אני עובדת קשה".

"אגב, יש לך שם?"

"כן, קוראים לי בלבוסטה!" כל הילדים מתפוצצים מצחוק.

"נעים מאוד בלבוסטה", אני אומר. "אז תגידי בלבוסטה, מה קורה לך בלילה?"

"עודד מרגיש לבד. ביום הוא לא נפגש עם החברים שלו, הוא לא נרדם. כולם ישנים בבית ואז הוא מרגיש עוד יותר לבד. אבא בעבודה. אמא בעבודה. סבתא בעבודה. זה כואב לי כשהוא לבד".

הבטן מתעצבת פתאום ומעט מצטמקת.

"אההה... עלתה לי מחשבה, אני אשתף אותך. יכול להיות שאת רוצה לנחם את עודד?"

"כן" היא מתחילה לצחקק ולהתנודד מצד לצד.  "זה מה שאני יודעת לעשות – לאכול! תגיד יש לך שווארמה?" הילדים זורקים לו שווארמה ב"כאילו" באוויר. "קחי בלבוסטה, הבאתי לך שווארמה עם צ'יפס". אומר אחד הילדים. "בלבוסטה, בואי הנה, אני אתן לך גלידה".

הילדים צוחקים. אבל עבור עודד זה רגע לא פשוט. הוא רגיל להצחיק את כולם. ואם לדייק, הוא רגיל לעשות מעצמו צחוק כי כך הוא מקבל מקום בחברה וחום מאחרים. כל חברי הקבוצה מאוד אוהבים את עודד. מחפשים את קרבתו. אבל עודד מתאמץ. מתאמץ למצוא חן. מתאמץ שיאהבו אותו. מתאמץ להסתיר פגיעות. פעם אחת אחד מחברי הקבוצה החמיא לעודד ואמר לו שהוא "חבר טוב". עודד התקשה להכיל את הפנייה הישירה, אז הוא מיד עבר להשתמש בכלי שהוא מכיר הכי טוב – הומור עצמי. "חבר טוב my ass" הוא השיב. כולם כמובן צחקו.

זה הרגע בו אני כמטפל מחליט שכדאי לעבור לשלב הבא, שעודד בעצמו ידבר עם הבטן שלו. אולי בכך שמישהו יגלם עבור עודד את הבטן שלו, עודד יצליח להרפות מעט מתפקיד ה"ליצן" ולתת מקום גם לחלק נוסף מאישיותו הכובשת.

עודד בוחר את אחד מחבריו לקבוצה, את מוטי, שהוא יהיה הבטן עכשיו.

מוטי קופץ משמחה, ניגש לבמה וכל הילדים צוחקים שוב.

מוטי מתנפח כמו בלון ולבקשתי, הוא חוזר על דברי הבטן, מילה במילה, בקול בס ונמוך בדיוק כפי שעודד עשה.

מתנהלת שיחה בין עודד ל"מוטי הבטן"

בהמשך, עודד מבין שהבטן שלו מנסה לנחם אותו כשהוא עצוב. ואני שואל אותו אם יש משהו שהוא רוצה לומר לבטן שלו.

עודד מסתכל על "מוטי הבטן" ואומר לה: "תקשיבי בטן. תודה רבה שאת דואגת לי. הבנתי אותך! אני חושב שאני ילד מספיק גדול, ואני יכול לדאוג לעצמי. ותודה רבה". הפעם, עודד כבר צחק פחות. גם הילדים. הם היו סקרנים לראות לאיזה כיוון יתפתח הדיאלוג בין עודד לבטן שלו.

ושוב מתחלפים בתפקידים (ככה זה בפסיכודרמה, הסיטואציות דינאמיות בהתאם למה שעולה בחדר).

אני מבקש מעודד לחזור להיות הבטן ולהגיב למה שנאמר. הוא נכנס לתפקיד מהר הרבה יותר מהפעם הקודמת.

הבטן אומרת לעודד:  "אבל עד הצהריים אתה מרעיב אותי. אני אף פעם לא יודעת מתי תיתן לי אוכל וכמה. אז אני טורפת עוד ועוד כשאתה כבר כן נותן".

חילוף תפקידים אחרון

"עשינו עסק" עונה עודד. "אשתדל להקשיב לאמא שלי ואוכל את ארוחת הבוקר שהיא מכינה לי. גם כשלא בא לי. רק שלא תרגישי רעבה".

מוטי ועודד יורדים מהבמה וחוזרים לקבוצה.

חברי הקבוצה משתפים בחיבור האישי שלהם לפסיכודרמה של עודד. אחד מהם סיפר על כמה קשה לו להירדם בלילה ובמקום לאכול הוא תקוע במסכים. ילד אחר אמר שהוא לא אוכל כלום כל היום וההורים מכריחים אותו לאכול ו"הלוואי והייתי קצת כמו עודד". ביחד, כולם, מבלי לשים לב, נתנו לעודד חום ומקום מבלי שיצטרך להתאמץ או להיות בתפקיד ה"מצחיק".

לפני שאנחנו יוצאים מהחדר אני שומע את דודי, אחד הילדים, אומר לחבר שלו "אני רוצה לשמוע מה הרגל שלי תגיד לי במפגש הבא, היא ממש כואבת לי".